השיחה

אני – רוצה שנדבר על היום שלי, היום שלך, על הפרק האחרון של "בלש אמיתי", על איך שיחקתי אותה מול המנכ"ל בישיבה היום ועל איך נתקעת עם האוטו באמצע כביש שש, על ההיא ששברה לך את הלב ועל ההוא שהשאיר עליי צלקות שעוד לא הגלידו.

אתה – רוצה לדבר על כמה שהשפתיים שלי חושניות, על החזה שלי, התחת, על מה שבא לך לעשות לי, על איך שתחנך אותי וכמה אני צריכה להיות ממושמעת.

אני – נרטבת. כועסת. על שנינו. על המקומות שהגענו אליהם לפני שבכלל נפגשנו. על אמת אחת, קדמונית, יצרית, שנחשפת כל כך מוקדם ולא מאפשרת לנו לחזור אחורה.

הכרתי מישהו.

באפליקציה בלי אותיות אהו"י ועם הרבה תמונות. הוא יפה, הוא מצחיק, הוא חכם, הוא רוצה אותי.

אנחנו – מדברים על נטפליקס ועל אוכל הודי, על העבודה שלי והעבודה שלו, על איך זה שאף אחד לא מגיע ליד אליהו חוץ מלניחום אבלים.

ואני מרגישה שיש בינינו תהום

שעליה יכולה לגשר רק אמת אחת, קדמונית, יצרית, מלוכלכת, שאי אפשר בלעדיה.

שעה שאני מחפשת

כמו גלים

אחד אחרי השני, מתנפצים מעליי

עוד זה הולך וזה בא.

לא מספיקה לקחת נשימה וכבר נסחפת שוב –

בהבטחות, בפוטנציאל, ברגש, בתשוקה, בהתרגשות הזו של גל שעובר דרכי

אבל אז יש שקט וכלום, ואני רואה עוד אחד מגיע באופק.

אחד רודף את השני

רודפים

והודפים

אותי

לעבר החוף

יבשה.

כן, המורה

מה בסך הכל אני מבקשת

שתגיע מוכן

שתדע את החומר

שלא תצטרך שיעורים פרטיים

שלא תבקש את הסילבוס מראש

שתעשה שיעורי בית

שלא תאחר

שתשקיע

שלא תחכה להפסקה

שלא תבריז

שתצליח במבחנים

ושתבין

שאני

לא פה

בשביל

לחנך אותך

דובי

המשאית עוצרת לפני הבית שלי. יש הפוגה בגשם, מזל. הוא יורד ממנה, חליפה של אדידס ואטיטיוד של הוגו בוס.

"אתם רוצים להוציא את הישן?" אני מציעה, אבל הוא צוחק בביטול.

"אל תדאגי, תסמכי עלינו. תני לגברים לעשות את העבודה". אני לוקחת צעד אחורה ולא מתווכחת.

עכשיו הוא מבחין בי, סוקר אותי עם חיוך שהתחיל מזלזל והפך למשהו אחר. "איזה יום זה, אה?", הוא מחווה בידו לשמיים. "זה יום לצאת מהבית? זה יום להישאר ולכרבל את האישה, את הדובי, לראות סדרה טובה". הוא צודק, אבל אין לי דובי. גבר בלי שיניים קדמיות שעובר לידינו עוצר ומביט בי. "צריכה עזרה?" הוא מציע בחיוך. כולם כל כך נחמדים הבוקר.

יש לי מזרן חדש. חוץ מזה, הכל נשאר אותו הדבר.

אדומה

אמה הזהירה אותה שלא תדבר עם זרים בדרך. "יש זאבים ביער", היא אמרה לה כשהפקידה בידיה סל ושלחה אותה לבית סבתא. את הזאבים היא ידעה לזהות כבר מילדות: היו להם אוזניים גדולות, עיניים ענקיות ופה מלא שיניים חדות. שום תחפושת לא הצליחה לבלבל אותה; היא היתה צעירה, אבל ידעה להסתדר בעצמה אחרי שנים לבדה בשביל המוכר.

או כך לפחות חשבה.

רק כאשר הוא עמד מעליה, יד אחת מושכת אותה מתוך בטנו המרוטשת של הזאב ויד שניה אוחזת עדיין בסכין, חלחלה בה ההבנה שלא היתה לו דרך לדעת כי הזאב אורב לה בבית סבתה. אולי הוא עקב אחריה לשם, אולי חיכה שתהיה חסרת אונים ותזדקק לו, אולי ידע שאף אחד לא ישמע אותה זועקת מתוך בטנו של הזאב. כך או כך, הוא עמד שם, הסכין בידו, מצפה להכרת תודה.

אמה הזהירה אותה מפני הזאב. אבל היא מעולם לא הזהירה אותה מפני הצייד.