טיפול שורש

היער היה הפנטזיה האולטימטיבית שלנו, אבל איכשהו היא הצליחה להתפספס לנו שוב ושוב. נפרדנו, חזרנו, כעסנו, נשברנו, תיקנו. ואז מזג האוויר היה גשום ואז היתה קורונה ועוד ועוד מכשולים.

כשאנחנו מתקרבים לדרך העפר אני פוקחת חצי עין ומביטה דרך החלון. אני טרמפיסטית במושב האחורי שלך, מנמנמת רוב הדרך ולא יודעת מה מחכה לי בעוד זמן קצר. אני רואה את העצים והלב שלי מתחיל לדפוק מהתרגשות. זה סוף סוף קורה. אנחנו באמת עושים את זה.

"איך אתה נוסע?" אני משחקת את החשדנית, ואתה מתרץ באיזה תירוץ. כשאנחנו מתקרבים לשולחנות הפיקניק, שם אתה אמור לקשור אותי ולבצע בי את זממך, אנחנו מגלים אורחים לא רצויים. זה לא בתוכנית. כמה סיבובים ואתה מוצא פינה מרוחקת ביער. אין שם שולחנות אבל יש אותי, כבולה ומבוהלת וחצי עירומה ונוטפת על המגבת הפרושה על המושב האחורי.

יש הרבה רגעים שאני רוצה לנצור מהלילה הזה. גם את הרגע שבו נשברתי וצעקתי את מילת הביטחון הצהובה שמאותתת שזה יותר מדי. גם את הבכי חונק לי את הגרון כשאתה מזיין אותו, ואני נאבקת לנשום דרך האף הסתום. אני רוצה לזכור איך גיחכת על הרטיבות שלי כשעמדתי עירומה, בוכייה וכואבת כנגד הרכב בזמן שמכוניות חלפו לידנו על הכביש הסמוך, לא מבחינות במה שמתרחש מרחק קצר משם. ואז אני מעורסלת בזרועותיך כשאתה מרגיע אותי ואומר לי כמה שאני טובה, כמה שאתה גאה בי, מנסה לתת למילים לחדור מבעד ליבבות.

מוזר להגשים פנטזיה שדמיינת במשך שנים. זה אף פעם לא מושלם, זה לא היה כל מה שרצינו. אתה חוזר ואומר שכן, וזה לא באמת משנה. נתתי בך אמון ואתה שמרת עליי כמו שידעתי שתשמור. אני לא יודעת עליך הכל, אבל אני יודעת שבחרתי נכון. גם אם הבוקר אני לא יכולה לשבת.

דרך אגב, יש לי יום הולדת בשבוע הבא. אשמח לפנטזיה אולטימטיבית חדשה.

ווין-ווין סיטיואשן

"אני הולך לזיין אותך בברוטאליות".

בשלב הזה אנחנו כמו שני ילדים בגן שמרביצים זה לזה כדי למשוך תשומת לב. אנחנו נעדרים כל תחכום; מספר הפעמים שקראנו אחד לשני "זונה קטנה" הוא מביך. עוד רגע נתדרדר ל"קקי בידיך", ואצל שנינו מדובר בגבול קשיח.

אני מתה על הבראטיות שלו. מעולם לא רציתי להכניע מישהו כמו שרציתי להכניע אותו, וככל שאני אומרת לו את זה אני שומעת איך הוא נדלק מצד אחד, ומגביר את הקונטרה מצד שני.

"איך התחושה להיות זונה של זונה?" אני מקניטה אותו, והוא עונה כצפוי – "באמת שאלה טובה. איך זה מרגיש לך?". אתה זונה. את. אתה. למה זה כל כך מחרמן, השיחה האידיוטית הזו?

איך את אוהבת שדופקים אותך, הוא דורש לדעת ואני מפרטת את השלבים. הלחישות באוזן בזמן שאני מרותקת למיטה, עוד מנסה להילחם בכל הכוח שלא נשאר לי, כשאני מבינה היטב מה עומד לקרות לי ולא יכולה לעצור את זה.

"אני אוהבת להרגיש חסרת אונים, קטנה, כנועה, אחרי שנלחמתי בכל הכוח והפסדתי", אני אומרת. "כשאתה מזיין אותי זה הפרס שלך, על זה שהיית חזק יותר ממני, שהצלחת להוכיח שאתה גבר מספיק".

"את בטוח תפסידי".

"אל תהיה בטוח. גדולים ממך נכנעו". הוא צוחק עליי כשאני אומרת שאני לא נכנסת למשחק שיודעת שאפסיד בו. אלא אם כן אני רוצה להפסיד, כמובן, ואז זה ווין-ווין סיטיואשן. מה שאני לא מספרת לו זה שאני יודעת שכבר מזמן ניצחתי במשחק שאנחנו משחקים. אני מדמיינת אותו מאונן בצד השני של הקו, בעוד שאני לא נוגעת בעצמי. את הגמירה הזו אני לא אתן לו, היא שמורה לאחר.

ככל שהזין שלו מתקשה ההתנגדות שלו נחלשת. אני שומעת את ההתחננות, ההזדקקות. הוא עובר לשאול דברים כמו "את רוצה שאעשה לך כך וכך" ואני כבר יודעת שאם הוא צריך לשאול, הוא כבר מזמן שלי. ואז מגיע הרגע הזה שבו הוא מתחנן לגמור. אני מתענגת על הניצחון הזה יותר מעל כל אורגזמה.

"אני רוצה שתזייני אותי", הוא מתנשף. "אני צריך זין בתחת".

"כי מה אתה?"

"הזונה שלך".

"אני הולכת לזיין אותך בברוטאליות".

התחלפות

זו היתה טעות לענות לשיחה שלך רגע לפני שאני יוצאת לדייט הזה, אבל לא יכולתי ללכת אליו ולבלות את הערב במחשבות על איך השיחה הזו היתה מתנהלת.

ועכשיו אני עומדת באמצע הרחוב, כבר מאחרת לו, לנער היפה שמחכה לי בבר, כמה מטרים משם. אני אמורה לבוא בטוחה בעצמי, סקסית, שולטת במצב, אבל במקום זאת אני עומדת ומנסה לבלוע את הדמעות. אני לא יכולה להיות מאמי הערב, לא יכולה להיות מלכה. אני צריכה להיות קטנה ומנוחמת, שמישהו יחליף את הכאב הזה בכאב אחר.

להמשיך לקרוא התחלפות

סימנים

"אלה הסימנים", אתה אומר לי באוזן, כי המועדון רועש מכדי לשמוע. "אגודל למעלה – יותר, אגודל למטה – פחות, כף יד באוויר – להפסיק. את מבינה אותי?" אני מהנהנת, רועדת.

להמשיך לקרוא סימנים

משרוקית כלבים

אתמול ראיתי בחור צעיר ממתין לאוטובוס ליד דיזנגוף סנטר עם קולר אדום על הצוואר. קולר של כלב, כזה שמוכרים במקס סטוק. אני יודעת, כי יש לי אותו בשחור. הייתי עם ידיד ונילי שמכיר את נטיותיי, אז הסבתי את תשומת לבו לכך. "זה לא אומר כלום", הוא השיב בביטול, וסיפק הסבר לא הגיוני בעליל לתופעה.

להמשיך לקרוא משרוקית כלבים

הסיפור שלי

היה היה סיפור.

הוא התחיל מפנטזיה. לא שלי, של מישהו אחר. היא נכנסה לי לראש, התפתחה והצמיחה שם שורש, כמו הרבה פנטזיות של הרבה אנשים אחרים. הוא קרא לי "אווה"; הוא ראה בי שני צדדים; הוא רצה "להשחית" אותי, להפוך אותי מנסיכת טינדר נשלטת למלכה, כמובן מתחתיו, עזר כנגדו. זה הדליק אותי, אז כתבתי את הסיפור.

להמשיך לקרוא הסיפור שלי

הפרי האסור

לפני שאנחנו נפגשים לראשונה אתה שולח לי רשימה של דברים שתרצה שיחכו לך כשתגיע:

שלושה צעיפים

שתי בננות

כל הוויברטורים שיש לי במגירה (שניים, אבל רק אחד באמת בשימוש)

בקבוק יין לבן ושתי כוסות

פותחן

בקבוק מים

ומגבונים לחים.

מכל הרשימה הזו, הכי מטרידות אותי הבננות.

להמשיך לקרוא הפרי האסור

ארוחת שאריות

אתה מתקשר אליי, כמו תמיד, כשאתה בדרך הביתה.

"אני בדיוק מכינה לאכול. לחכות לך?"

"אני אוכל עם חברים", אתה אומר, ומשהו בנימת הקול שלך גורם לי לעצור באמצע חיתוך הירקות.

להמשיך לקרוא ארוחת שאריות