טיפול שורש

היער היה הפנטזיה האולטימטיבית שלנו, אבל איכשהו היא הצליחה להתפספס לנו שוב ושוב. נפרדנו, חזרנו, כעסנו, נשברנו, תיקנו. ואז מזג האוויר היה גשום ואז היתה קורונה ועוד ועוד מכשולים.

כשאנחנו מתקרבים לדרך העפר אני פוקחת חצי עין ומביטה דרך החלון. אני טרמפיסטית במושב האחורי שלך, מנמנמת רוב הדרך ולא יודעת מה מחכה לי בעוד זמן קצר. אני רואה את העצים והלב שלי מתחיל לדפוק מהתרגשות. זה סוף סוף קורה. אנחנו באמת עושים את זה.

"איך אתה נוסע?" אני משחקת את החשדנית, ואתה מתרץ באיזה תירוץ. כשאנחנו מתקרבים לשולחנות הפיקניק, שם אתה אמור לקשור אותי ולבצע בי את זממך, אנחנו מגלים אורחים לא רצויים. זה לא בתוכנית. כמה סיבובים ואתה מוצא פינה מרוחקת ביער. אין שם שולחנות אבל יש אותי, כבולה ומבוהלת וחצי עירומה ונוטפת על המגבת הפרושה על המושב האחורי.

יש הרבה רגעים שאני רוצה לנצור מהלילה הזה. גם את הרגע שבו נשברתי וצעקתי את מילת הביטחון הצהובה שמאותתת שזה יותר מדי. גם את הבכי חונק לי את הגרון כשאתה מזיין אותו, ואני נאבקת לנשום דרך האף הסתום. אני רוצה לזכור איך גיחכת על הרטיבות שלי כשעמדתי עירומה, בוכייה וכואבת כנגד הרכב בזמן שמכוניות חלפו לידנו על הכביש הסמוך, לא מבחינות במה שמתרחש מרחק קצר משם. ואז אני מעורסלת בזרועותיך כשאתה מרגיע אותי ואומר לי כמה שאני טובה, כמה שאתה גאה בי, מנסה לתת למילים לחדור מבעד ליבבות.

מוזר להגשים פנטזיה שדמיינת במשך שנים. זה אף פעם לא מושלם, זה לא היה כל מה שרצינו. אתה חוזר ואומר שכן, וזה לא באמת משנה. נתתי בך אמון ואתה שמרת עליי כמו שידעתי שתשמור. אני לא יודעת עליך הכל, אבל אני יודעת שבחרתי נכון. גם אם הבוקר אני לא יכולה לשבת.

דרך אגב, יש לי יום הולדת בשבוע הבא. אשמח לפנטזיה אולטימטיבית חדשה.

ווין-ווין סיטיואשן

"אני הולך לזיין אותך בברוטאליות".

בשלב הזה אנחנו כמו שני ילדים בגן שמרביצים זה לזה כדי למשוך תשומת לב. אנחנו נעדרים כל תחכום; מספר הפעמים שקראנו אחד לשני "זונה קטנה" הוא מביך. עוד רגע נתדרדר ל"קקי בידיך", ואצל שנינו מדובר בגבול קשיח.

אני מתה על הבראטיות שלו. מעולם לא רציתי להכניע מישהו כמו שרציתי להכניע אותו, וככל שאני אומרת לו את זה אני שומעת איך הוא נדלק מצד אחד, ומגביר את הקונטרה מצד שני.

"איך התחושה להיות זונה של זונה?" אני מקניטה אותו, והוא עונה כצפוי – "באמת שאלה טובה. איך זה מרגיש לך?". אתה זונה. את. אתה. למה זה כל כך מחרמן, השיחה האידיוטית הזו?

איך את אוהבת שדופקים אותך, הוא דורש לדעת ואני מפרטת את השלבים. הלחישות באוזן בזמן שאני מרותקת למיטה, עוד מנסה להילחם בכל הכוח שלא נשאר לי, כשאני מבינה היטב מה עומד לקרות לי ולא יכולה לעצור את זה.

"אני אוהבת להרגיש חסרת אונים, קטנה, כנועה, אחרי שנלחמתי בכל הכוח והפסדתי", אני אומרת. "כשאתה מזיין אותי זה הפרס שלך, על זה שהיית חזק יותר ממני, שהצלחת להוכיח שאתה גבר מספיק".

"את בטוח תפסידי".

"אל תהיה בטוח. גדולים ממך נכנעו". הוא צוחק עליי כשאני אומרת שאני לא נכנסת למשחק שיודעת שאפסיד בו. אלא אם כן אני רוצה להפסיד, כמובן, ואז זה ווין-ווין סיטיואשן. מה שאני לא מספרת לו זה שאני יודעת שכבר מזמן ניצחתי במשחק שאנחנו משחקים. אני מדמיינת אותו מאונן בצד השני של הקו, בעוד שאני לא נוגעת בעצמי. את הגמירה הזו אני לא אתן לו, היא שמורה לאחר.

ככל שהזין שלו מתקשה ההתנגדות שלו נחלשת. אני שומעת את ההתחננות, ההזדקקות. הוא עובר לשאול דברים כמו "את רוצה שאעשה לך כך וכך" ואני כבר יודעת שאם הוא צריך לשאול, הוא כבר מזמן שלי. ואז מגיע הרגע הזה שבו הוא מתחנן לגמור. אני מתענגת על הניצחון הזה יותר מעל כל אורגזמה.

"אני רוצה שתזייני אותי", הוא מתנשף. "אני צריך זין בתחת".

"כי מה אתה?"

"הזונה שלך".

"אני הולכת לזיין אותך בברוטאליות".

התחלפות

זו היתה טעות לענות לשיחה שלך רגע לפני שאני יוצאת לדייט הזה, אבל לא יכולתי ללכת אליו ולבלות את הערב במחשבות על איך השיחה הזו היתה מתנהלת.

ועכשיו אני עומדת באמצע הרחוב, כבר מאחרת לו, לנער היפה שמחכה לי בבר, כמה מטרים משם. אני אמורה לבוא בטוחה בעצמי, סקסית, שולטת במצב, אבל במקום זאת אני עומדת ומנסה לבלוע את הדמעות. אני לא יכולה להיות מאמי הערב, לא יכולה להיות מלכה. אני צריכה להיות קטנה ומנוחמת, שמישהו יחליף את הכאב הזה בכאב אחר.

הלוואי ויכולתי לחנות בחוץ כמו קורקינט להשכיר.

ואיך אני יכולה לבוא שבורה ועצובה כשהמשפט ההוא שאמרת לי עוד שורף לי את המעיים, לחייך חיוך גדול ולקוות שלא נמרחה לי המסקרה. להיות נחשקת כשרגע לפני כן הבהרת לי עד כמה אני לא. לנשום עמוק כשאין לי כבר יותר אוויר.

ואני נזכרת בו, בבננה, שהגיע אליי הביתה פעם חולה לגמרי ועדיין סישן אותי – בלי נשיקות, כמובן – והרגשתי את הגוף שלו קודח בכל פעם שנצמד אליי כמו שאהבנו. וכשגמרנו קמתי והכנתי לו תה עם דבש וניגבתי לו את הזיעה ושכבנו במיטה וצפינו בפרק ההוא של "משחקי הכס" שלא קרה בו כלום, ולא היינו כבר שולט ונשלטת אלא בחור חולה ומקטר ובחורה שרוצה שיחלים כבר. וזה היה האפטר קייר ששנינו היינו זקוקים לו.

להמשיך לקרוא התחלפות

סימנים

"אלה הסימנים", אתה אומר לי באוזן, כי המועדון רועש מכדי לשמוע. "אגודל למעלה – יותר, אגודל למטה – פחות, כף יד באוויר – להפסיק. את מבינה אותי?" אני מהנהנת, רועדת.

אני רוכנת על הספסל, מצפה. הראש שלי כבר מעורפל, הגוף שלי כבר לא שלי, ובכל זאת באחורה של המוח אני מודעת לעובדה שהישבן החשוף שלי מופנה כרגע לקהל של צופים, חלקם חברים קרובים. כשהמכה הראשונה נוחתת אני שוכחת מהם לגמרי. זה רק אני ואתה והכאב. אני מתאמצת לזכור את הסימנים. אגודל למעלה, אגודל למטה, כף יד באוויר.

זה יותר מדי. זה כואב מדי. אני מנסה לצעוק שדי, ואז נזכרת שיש סימן. אגודל למטה. אתה לא רואה אותי וממשיך להצליף. אני צועקת ואתה מפסיק, לוחש לי באוזן אם אני בסדר. אני מרגישה רע. אני לא רוצה לאכזב אותך, לאכזב את עצמי. כשאתה נוגע בי אני שוכחת את הכאב ההוא, כי כאב אחר מתפשט אצלי בגוף. אל תפסיק, אני אומרת.

להמשיך לקרוא סימנים

משרוקית כלבים

אתמול ראיתי בחור צעיר ממתין לאוטובוס ליד דיזנגוף סנטר עם קולר אדום על הצוואר. קולר של כלב, כזה שמוכרים במקס סטוק. אני יודעת, כי יש לי אותו בשחור. הייתי עם ידיד ונילי שמכיר את נטיותיי, אז הסבתי את תשומת לבו לכך. "זה לא אומר כלום", הוא השיב בביטול, וסיפק הסבר לא הגיוני בעליל לתופעה.

רציתי לומר לבחור הזה שראיתי אותו. שאני יודעת שהוא לא רואה אותי, אבל שגם אני מסתובבת בעולם ורוצה לצעוק את האמת הפרטית שלי. במקום זה אני מסתפקת ברמזים דקיקים; משפטים כמו "אני אתן לך להוביל", "אל תעניש אותי", "תצטרך לקשור אותי כדי למנוע ממני", "אני אוהבת גלידה אבל פחות מתחברת לאנשים שאוהבים וניל", כאלה. יודעת שלאוזן בלתי מזוינת הם נשמעים תמימים לחלוטין, אבל לאוזן שזוינה היטב ובכוח הם יישמעו כצליל חד וברור מעל כל רעשי הרקע.

צליל שרק כלבים שומעים.

אמנות לחימה

הייתי רוצה להרביץ לך, אני אומרת.

הגיוני, אתה משיב.

תיתן לי? אני שואלת.

מה יוצא לי מזה? ציפיתי לתשובה הזו. אני מוכנה עם הצעה.

חמש דקות. תן לי חמש דקות לעשות לך כל מה שבא לי, בלי שתתנגד. מותר לך להתקפל, לצעוק, לקלל אותי. אסור לך להכות אותי בחזרה. אסור לך להחזיק אותי, אסור לך לרתק אותי. אסור לך להגן על עצמך. וכשיסתיימו חמש הדקות הללו אני שלך, לעשות בי מה שתרצה.

אתה מרים גבה. יש פה קטץ', כמובן. יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות ואין סיכוי שאתן לך. אתה מסוגל לספוג כאב, אלוהים יודע שסבלת הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל לגרום לך. אז מה הן חמש דקות של השפלה בשביל הזכות לפרק לי את הצורה?

להמשיך לקרוא אמנות לחימה

הסיפור שלי

היה היה סיפור.

הוא התחיל מפנטזיה. לא שלי, של מישהו אחר. היא נכנסה לי לראש, התפתחה והצמיחה שם שורש, כמו הרבה פנטזיות של הרבה אנשים אחרים. הוא קרא לי "אווה"; הוא ראה בי שני צדדים; הוא רצה "להשחית" אותי, להפוך אותי מנסיכת טינדר נשלטת למלכה, כמובן מתחתיו, עזר כנגדו. זה הדליק אותי, אז כתבתי את הסיפור.

הייתי גאה בסיפור. הוא היה הטקסט הארוך והמושקע ביותר שכתבתי פה, משהו מקורי שיצא ממני אחרי הרבה שנים של כתיבה עבור אחרים. הוא לא היה מושלם, אבל הוא היה מה שרציתי. בעיקר, הוא היווה עבורי איזו אבן דרך במסע שהרגשתי שהתחיל כבר זמן מה לפני כן, מסע לגילוי הזהות שלי על הסקאלה הזו. לא ידעתי אם אני אווה, או טינדי, שתיהן או אף אחת מהן, אבל דרך הסיפור הבנתי – חלקית – מה אני מחפשת.

הסיפור קיבל חיים משלו. הוא הפך לפנטזיה של אחרים, הכה שורש אצלם בדמיון. קיבלתי בקשות להקריא אותו בקולי לגברים שרצו לקבל סיפוק, הצעות לממש אותו. היו כאלה שהוא הדליק אותם עד כדי כך שרצו לבחון בעצמם את הזהות שלהם. היו כאלה שהגיעו אליי בזכותו וכאלה שהוא הבריח ממני. אבל מעטים, שלא לומר בודדים, באמת הבינו אותו.

זה לא סיפור על קוקהולד. זה גם לא סיפור על שליטה, או על משחקי שעשוע אכזריים על גבול הסאדיזם. בעיניי הוא תמיד היה סיפור על זוגיות אחרת – מכילה ומאפשרת. זוגיות שבה יש צד שרואה את הפוטנציאל במי שלצדו, נותן לה את המקום להתפתח ולגדול תוך שהוא מדריך ותומך בה לאורך כל הדרך, מזכיר לה שהוא שם בשבילה. זוגיות שבתוכה יש כל כך הרבה ביטחון, אמון הדדי ותקשורת טובה, עד שלתפקידים אין כבר משמעות. אני לא יודעת אם זוגיות כזו קיימת באמת, אבל ככה דמיינתי ערב טיפוסי בתוך מערכת היחסים הזו.

כי בסוף, "ארוחת שאריות" הוא לא באמת הסיפור שלי. הוא רק סיפור שכתבתי.

זה הסיפור שלי.

הפרי האסור

לפני שאנחנו נפגשים לראשונה אתה שולח לי רשימה של דברים שתרצה שיחכו לך כשתגיע:

שלושה צעיפים

שתי בננות

כל הוויברטורים שיש לי במגירה (שניים, אבל רק אחד באמת בשימוש)

בקבוק יין לבן ושתי כוסות

פותחן

בקבוק מים

ומגבונים לחים.

מכל הרשימה הזו, הכי מטרידות אותי הבננות.

אני קופצת לסופר כמה שעות לפני פגישתנו, בוחרת ארבע שנראות לי סבירות – לא חומות, לא ירוקות – ומצלמת לך. כשאני בדרך הביתה אתה מגיב לי וכותב לי להביא שתיים לא בשלות מדי. אני מתבאסת לאכזב אותך, אבל יותר מכל תוהה מה לעזאזל אתה מתכנן.

אני פורשת מפית ורודה משובצת על השיש במטבח ומסדרת את הדברים זה לצד זה. הוויברטורים מצד שמאל, הצעיפים מימין, היין והמים במקרר עדיין. התמונה הכללית נראית כמו פיקניק מאוד משונה.

מאוחר יותר אתה מורה לי לשים את הידיים מאחורי הגב, קושר אותן ומכסה לי את העיניים בצעיף.

להמשיך לקרוא הפרי האסור

ארוחת שאריות

אתה מתקשר אליי, כמו תמיד, כשאתה בדרך הביתה.

"אני בדיוק מכינה לאכול. לחכות לך?"

"אני אוכל עם חברים", אתה אומר, ומשהו בנימת הקול שלך גורם לי לעצור באמצע חיתוך הירקות.

"וואלה. איזה חברים?"

"זוג. את לא מכירה", אתה שומר על עמימות. "אל תחכי".

אני קצת נפגעת. יש כאן משהו שאתה לא מספר, אבל אני לא לוחצת. "בסדר בייבי", אני חוזרת לקול המתפנק. "תביא לי שאריות, אם יהיו".

"סגור", אתה מבטיח.


אני מתעוררת בערפול חושים, בחדר החשוך שלנו. אני במיטה, על הגב, לבושה בחולצת הטריקו הדקיקה והאפורה שלי. לוקח לי שניה להבין שאין לי תחתונים, שאתה מחזיק אותי בירכיים ומפשק אותן ושהלשון שלך עובדת במרץ על הדגדגן שלי. אני נאנקת בהפתעה. כבר הרבה זמן שלא הערת אותי ככה. מה השעה בכלל? מרגישה כאילו לא ישנתי כמעט. אני מתנשפת.

להמשיך לקרוא ארוחת שאריות

נפגשנו בכלוב

לחן: עממי

נפגשנו בכלוב, את כבר בטח חמה

לא קיבלת פליק בתחת לפחות יממה.

נפגשנו בכלוב, זה אומר שמתאים לך

לזרום על אנאלי בדייט ראשון, אני מניח.

נפגשנו בכלוב, אז דברי אליי יפה

תעני לי "כן אדוני" בקול רפה.

גם אם דיברנו יומיים, הכוס שלך כבר רטוב

כך לפחות מצפה, כי נפגשנו בכלוב.

להמשיך לקרוא נפגשנו בכלוב