הפרופסור

את אישה משכילה, שנונה ומוצלחת,

שממש במקרה גם אוהבת שמפליקים לה בתחת

אז מצאת לך אחד שיודע להחטיף

לחנוק, לצוות, להשפיל ולהצליף

בעולם האמיתי אין סיכוי בעולם

שהיית עושה סוויפ ימינה למישהו כה סתם

לא חכם, לא מצחיק, בלי עבודה או דירה

חושב ש"בית הנייר" היא פאר היצירה

אבל בין שולטי הכלוב הבחירות הן קשות

אז הבלגת על הכל, רק תביא את השוט!

בין סשן לסשן, בין דוגי לאנאלי

הוא נזכר שהוא בעצם גם די מנטלי

"מה זה אומר?" שואלים בכיתה

בקורס המבוא של האקדמיה לשליטה

זה אומר שהוא רוצה לא רק את התחת לפתוח

אלא לחדור ולהרחיב לך גם את המוח.

פחות מעניין אותו שמחוץ למיטה,

את לא רואה אותו ממטר – כי בידיו השליטה

לומר לך לא רק לרדת על שש

אלא גם מה לאכול ועם מי להיפגש

הוא תזונאי, מורה, מטפל וקואוצ'ר

יועץ נישואים, סטייליסט ומאמן כושר

לכל עניינייך הוא מתעקש להיכנס

ועכשיו כל סשן הוא סדנת מיינדפולנס.

בשלב מסוים את כבר מתפכחת

ומבקשת שידחוף את העצות שלו לתחת

"אל תתבלבל", את מזכירה לו ברוך

"זה שנתתי לך חבל סביבי לכרוך

לא אומר שהסכמתי להיות תלמידה

לפחות עד שתציג בפניי תעודה

מי נתן לך רישיון, הסמכה או דיפלומה?

נדבקת לי לפות כמו פפילומה

זה שאני נשלטת לא אומר שאני צריכה

לקבל בכל תחומי החיים הדרכה

ספנק בישבן זה בהחלט מספיק

אז מה אתה אומר, אולי תתמקד בלהפליק?"

ואתה – אם החלטת לנהל למישהי את החיים

כי נכנס בך איזה תסביך אלוהים

דע, שגם אם מישהי לך מסורה

לא נותן לך אוטומטית פרופסורה

זה שקיבלת היום מציצה

לא אומר שמחר היא מצפה לעצה

הסוגריים לא מעידים על שום כישרון

אז תפסיק לזיין את המוח, ותחזור לזיין גרון.

סגירה לשימוש חוזר

הם משיאים לי עצה, כשאני בוכה להם על עוד אחד שנעלם אחרי שרדף.

"את נותנת הרבה מדי, מהר מדי", אומר זה שאוהב ולא רוצה. "גברים צריכים להרגיש את האתגר במרדף".

"למה את לא מכבדת את עצמך?" תוהה זה שרוצה ולא אוהב. "את לא צריכה לפתוח את הרגליים לכל מי שאומר לך שאת שווה".

"הם לא שווים אותך!" מזדעק זה שאוהב ורוצה אבל לא מוכן להסתכן. "את נסיכה, ואת צריכה להפסיק לתת את עצמך לכל אפס שלא הוכיח את עצמו!"

ואני שואלת:

מה הם מנסים לרמוז לי?

מהו המסר החמקמק שהם מנסים להעביר?

חבל שהם הולכים סחור סחור ולא אומרים את הדברים ברור, כי אני דווקא אחת שדי טובה בלעשות מה שאומרים לה.

שלישייה

1. אנחנו מדסקסים את השלישייה שאולי תקרה ואולי לא. אני מבקשת שתספר לי על הצלע השלישית. התיאור שלך מסויג וחוסר הביטחון הפרטי שלי זוקף את ראשו. אני מגששת להבין איך אתה מתאר אותי לאחרים. "אני יפה?" שואלת בלי פילטר. "תלוי מתי", אתה משיב, ואני עוצרת באמצע הרחוב, מביטה בטלפון עם תחושה של קווץ' בבטן. אתה מקליד/ה.

"ברגיל את פצצה", אתה כותב. "וכשהפנים שלך מלאות בזרע, את מושלמת".

אני לא מצליחה לכבוש את הצחקוק.

2. אתה מתיר את החבלים, מקלף ממני את השעווה שהתקררה, מוריד את כיסוי העיניים ומשכיב אותי בעדינות על הצד. יד אחת שלי עדיין אזוקה למיטה כשאתה מכסה אותי בשמיכה ונצמד אליי מאחור, מחבק וחופן.

בין ערפילי הספייס המתפזרים אני מצליחה למלמל בקושי: "אדוני לא ירצה לגמור גם?", ואתה לוחש לי באוזן "אולי תסתמי קצת". אני נרדמת תוך שנייה.

3. אני מקיצה לצלצול השעון אחרי כלום שעות שינה. האינסטלטור צריך להגיע. החדר נראה כמו חמישים גוונים של בלגן – נרות וחבלים, ויברטור ורוד ואטבי כביסה מפוזרים בכל מקום. אני מספיקה בקושי להתקלח ולשטוף מעליי מילים שנכתבו באייליינר על החזה והירכיים.

כולן אמת, אגב.

על סידור החדר אני מוותרת, לא אספיק ממילא, אז אני פשוט סוגרת את הדלת ומשאירה את אני האמיתית בצדה השני.

הפעם ההיא

זוכר איך בסוף הדייט ההוא עמדנו מתחת לבית שלי, השענת אותי על הקיר ליד חדר הזבל ונישקת אותי, ואז סטירה, ואז שוב נשיקה, ואז אגרוף בבטן הרכה שלי, ואז נשיקה. ואז שכנה עברה וצחקנו ביחד, הסתכלת לי בעיניים וראיתי איך אתה לא מאמין שזה קורה לך?

זוכר איך חיבקת אותי מאחור במיטה אחרי שגמרת וסיפרת לי על האקסית שזרקת ואז לא הבנת איך לא הצלחתם להישאר ידידים, ואיך הבת זונה נטשה אותך בדיוק בתקופה הכי קשה בחיים שלך?

זוכר איך לקחתי אותך למסיבה עם החברים שלי והבטחתי לך שלא נעשה שום דבר פומבי אם לא תהיה מוכן, ואתה רק עפת בפנטזיות על איך אקח אותך למבוך, אבל כשהגענו למקום נרתעת ממני כשנגעתי לך בזרוע?

זוכר איך הפלגת במחשבות על הזוגיות שתהיה לנו ואיך נהיה קינקים בבית ונורמלים בחוץ, ואיך תקשורת זה הכי חשוב לך כי אתה קודם כל בן אדם טוב ושליטה לא לוקחים אלא מקבלים, אבל אחרי שזיינת אותי ולחשת לי מילים יפות כל הלילה נזכרת שאתה בעצם לא בנוי לקשר?

זוכרים את זה?

אז כשהם מתחרטים וחוזרים חלילה, כשאתה שואל אותי אם אני מוכנה לסלוח, כשההוא מבקש ממני הזדמנות, אני שואלת אתכם אם אתם זוכרים את הפעם ההיא.

זוכר את הפעם ההיא?

כן.

אז

זו

היתה

ההזדמנות.

הקול בראש

אל תגיד מילה.

אתה כבר יודע מה הקול שלך עושה לי. איך ברגע אחד מעגלים מתחברים ואני מחווטת מחדש, כאילו מישהו הרים בי מתג והדליק את החושך.

אל תגיד לי "לא לזוז" כי אני אקפא, ארגיש איך השרירים שלי לא עומדים בעומס ואת הכאב הבלתי נסבל של המאמץ להישאר בתנוחה.

אל תגיד לי "שקט" כי אני אשתוק, ובתוכי אתהה מה קרה לאישה החזקה והדעתנית שלא סותמת את הפה אף פעם.

אל תגיד לי "תגמרי" כי המוח שלי לא מסוגל לציית לפקודה כל כך סותרת, מצד אחד להתרכז ומצד שני לאבד שליטה, מצד אחד להשתחרר ולהיות ברגע ומצד שני להיות מודעת לזה שאתה ממתין לי ומחכה לשמוע אותי גונחת ומייבבת.

אל תגיד לי "את רוצה" כי אתה כבר יודע שזה לא באמת משנה.

אל תגיד מילה ואז תשתוק ותשאיר אותי כמהה לעוד, לנשימות שלך בתוך האוזן שלי, לקול המחרמן שלך בתוך המוח שלי. אל תגיד מילה אם אין בינינו שום דבר חוץ ממילים, וגם לא יהיה.

אל

תגיד

מילה

אלא

אם

המילה

הזו

היא

"בואי".

סגורה

יש לי קופסא בבית שאני לא מצליחה לפתוח.

זו לא קופסא מטאפורית. זו קופסא אמיתית לחלוטין. אני לא מצליחה לפתוח אותה. וניסיתי, תאמין לי.

קופסא קטנטנה, מפלסטיק, שקניתי בסופרפארם ומילאתי בקרם פנים יקר מדי כשנסעתי לטיול עם המשפחה. אני סגרתי אותה, בעצמי, אז איך ייתכן שאני לא מצליחה לפתוח אותה?

אני לא רוצה שאף אחד יעזור לי לפתוח אותה. אני צריכה שמישהו יעזור לי, אבל לא רוצה שמישהו יעזור לי.

להמשיך לקרוא סגורה