סכום חלקיו

הדביקי את הרסיסים זה לזה

מה קיבלת?

כמעט מראה

שתראה לך מי את כמעט

תפרי את שאריות הבד זו לזו

מה קיבלת?

כמעט שמיכת טלאים

שתחמם אותך בלילה כמעט קר

חברי את המילים היפות זו לזו

מה קיבלת?

כמעט הבטחה

שתחזיק אותך כשאת כמעט נופלת

קחי את כל הכמעטים

מה קיבלת?

כמעט מה שרצית

לעולם-לא

בארץ הילדים האבודים חי ילד שלא מוכן להתבגר. פעם, מזמן, הוא החליט שאפשר להישאר ילד נצחי, ומאז הוא שוחה עם בתולות ים וחולם על ילדה יפה שתהיה לו גם אימא וגם מאהבת. כזו שיוכל להעניק לה את כל מה שיש לו – אצבעון קטן.

בארץ הילדים האבודים חי איש ממורמר שלא מצליח להניח לעבר. הוא מקנא בילדים נצחיים, רוצה לכבוש אינדיאניות יפות, אבל נמלט על נפשו בכל פעם שהוא שומע את תקתוק השעון.

בארץ הילדים האבודים אני אור קטן ונחוש, מפזרת אבקת קסמים על ראשיהם של החולמים לעוף ומזכירה להם לחשוב מחשבות טובות. וכל מה שביקשתי בתמורה זה שתמחאו לי כף, תאמינו בי, כדי שלא אגווע ואכבה.

ילדים אבודים, הביטו לשמיים. אם תראו שם ציפור גדולה ומוזרה, לובשת כתונת לילה ולצווארה אצבעון, תירו בה חץ מיד. אחרי הכל, זהו לא מקום לילדות אבודות.

צביטה

כמה אני מתגעגעת להניח את הראש על ברכיים של מישהו, עירומה, על הספה

ביד אחת הוא מחזיק סיגריה והיד השנייה עוטפת לי את החזה.

אולי זה מיני אולי

הוא מסתיר אותי מהשכנים בבניין ממול אולי

הוא מזכיר לשנינו של מי החזה הזה בכלל. ומדי פעם הוא חופן, לש, מעסה, צובט.

והשיחה שלנו קולחת, ואנחנו צוחקים כמו שרק אנחנו יודעים לצחוק, ושנינו עייפים ורק רוצים לישון אבל גם לא רוצים להפסיק. ואני מתגעגעת להרגיש את התחושה הזו שיש מישהו

שיצבוט אותי עד שאירדם.

דברים שהצלחת להרוס עבורי (בסדר חשיבות אקראי)

  • יד שמונחת על הצוואר
  • פנטזיות אונס
  • סרטון פורנו שאהבתי מאוד
  • תגובות מצחיקות לסרטונים באתרי פורנו
  • אמון
  • מסאז'ים
  • את קבוצת הווטסאפ החביבה עליי
  • את קבוצת החברים הכי מכילה, מבינה ומרימה שהיתה לי בחיי
  • את החברות איתה
  • את המילה Prude
  • את האות G
  • את החברות איתך

מי יודע, אולי עוד אשקם חלק מהסעיפים הללו בעתיד. אבל אני די בטוחה שאצליח להמשיך בחיי בלי שני האחרונים ברשימה.

ועונשו

מול הדלת הסגורה את מתחננת שאעניש אותך, כדי שתוכלי להרגיש טוב יותר עם עצמך.

אני כל כך מצטערת, אני שומעת אותך בוכה. עשיתי טעות. אילו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור הייתי עושה את זה.

בבקשה תצליפי בי. תכאיבי לי, את מציעה בייאוש, כאילו שזה משחק עבורנו. כשאני מסרבת את מלקה את עצמך, מקדישה לי את הכאב בכל זעקה.

מהעבר השני של הדלת אני שותקת. איך להסביר לך שהכאב שלך לא מקהה את שלי? שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור? שכל מה שאני רוצה הוא שתניחי לי עכשיו, תתני לי לפתוח את הדלת לרווחה ולצאת החוצה במקום להיות נעולה במעצר הבית הזה, בין ארבעה קירות של עצב, זעם, אכזבה והשפלה שבו סגרת אותי?

אני לא רוצה להעניש אותך. אני פשוט חייבת להפסיק להעניש את עצמי.

כוח המשיכה

היום העולם הזה מרגיש לי כמו ביצה.

לא – כמו חול טובעני. כזה שמרתק אותך למקום. בכל פעם שאתה נאבק בו, אתה שוקע קצת יותר ויותר. אז בשלב מסוים אתה פשוט נשאר לעמוד בתוך העיסה הדביקה הזו. אתה מתחיל להרגיש רעב, עייף, צמא, בודד. אתה מתחיל לשאול את עצמך למה מלכתחילה נכנסת לתוך בור של חול טובעני. ובד בבד אתה נהנה מתחושת החמימות המנחמת שעוטפת אותך. אתה אומר לעצמך שזה לא כל כך נורא. מה יש שם בחוץ, בכלל? רוח? חופש? כן, אבל גם אדמה קשה ויבשה שצריך לדרוך עליה, ולמי יש כבר כוח לזה.

לצידך בביצה הזו עוד טובעים. חלקם כבר שקועים עד צוואר, חלקם רק טובלים את כף הרגל. כמה מהם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך. מי מבין אותך יותר מזה ששוקע יחד איתך בבוץ, אתה חושב לעצמך. אבל החיבוק הזה הופך להיות כבד יותר ויותר, וככל שהם מתרבים אתה שוקע עמוק בלי יכולת לנשום. לידך יש כאלה שנראים נינוחים, בטוחים במקומם. איך הם עושים את זה, למען השם? איך מצליחים לשמור על ראש מעל המים?

כשהבוץ מכסה אותך אתה מבין, באיחור, שמי ששורד פה באמת צף על גופות של אחרים.

חברה טובה

פגשתי לאחרונה חברה ותיקה שלא חשבתי שאראה שוב. למען האמת, אחרי שנים של חוסר פעילות, של נמנום רגשי עמוק והימנעות, שכחתי שהיא קיימת. אבל מסתבר שהיא חיה לצדי כל הזמן הזה. מפלצת ירוקת עין, צרת עין, רעה, מעוררת יצרים.

קנאה, איפה היית כל השנים הללו?

אני מנסה לומר לה שהתבגרתי, שהתפתחתי, שאני לא ילדה חסרת ביטחון. שאני מביטה במראה ואוהבת את עצמי, שאני מרימה לכל מי שאני מכירה, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, שאני לא החברה שהיא הכירה פעם.

אבל היא, כמו חברה אמיתית, יודעת לקרוא אותי ולראות אותי כפי שאני באמת.

היא מביאה איתה את החבורה הרגילה מפעם – קטנוניות, אובססיה, ספקות. כולן מחבקות אותי ומנסות לשכנע אותי שזה בסדר שהן כאן. קחי חופש מהעבודה, הן מנסות להדיח אותי. את יודעת שממילא כל מה שתעשי היום יהיה לשבת ולפתח סינריוז בראש.

אני רוצה לסגור בפניהן את הדלת, אבל המשמעות היא לחזור לקיפאון. אז אני נותנת להן להישאר בינתיים עד שאוכל לקום וללכת, עד הפעם הבאה שקנאה תיזכר בקיומי ותחזור לחיי.

איתה אני אולי חרא של בן אדם. אבל לפחות אני שוב בן אדם.

הכל או

אנחנו אוהבים לשחק, אני והוא, אז אחרי שזכה בפרס ובחר להפוך אותו לעונש, נתתי לו בחירה:

או שאני ממלאת את חלקי בהסכם, שומרת לו את הגמירה הזו לשיחה הלילית שלנו, נותנת לו להיות איתי בכל רגע ומקדישה לו את הפורקן הזה אחרי שלושה ימי עוצר, או שאני כותבת פוסט כאן על הלילה הראשון שלנו.

הוא חשב על זה קצת. הסיכונים גבוהים; מצד אחד – יש סיכוי שבכל מקרה אכתוב, ומצד שני יש סיכוי שלא נצליח לדבר. אז הוא בחר.

אז לא אכתוב פוסט על איך פשטתי את התחתונים מתחת לבר והעברתי לו אותם.

לא על איך שלקח אותי, עירומה וכבולה, לשבת לצדו על רצפת השירותים ולצפות בו משתין.

ולא על הרגע שבו הניח על ראשי כתר של נסיכה שמצא אצלי בארגז ואז העניק לי שרשרת פנינים תואמת.

הוא הימר שאכתוב בכל זאת. זה לא יקרה. ככה זה כשמנצחים ומחליטים להמר על הכל – בסוף, הבית תמיד זוכה.