סימנים

"אלה הסימנים", אתה אומר לי באוזן, כי המועדון רועש מכדי לשמוע. "אגודל למעלה – יותר, אגודל למטה – פחות, כף יד באוויר – להפסיק. את מבינה אותי?" אני מהנהנת, רועדת.

אני רוכנת על הספסל, מצפה. הראש שלי כבר מעורפל, הגוף שלי כבר לא שלי, ובכל זאת באחורה של המוח אני מודעת לעובדה שהישבן החשוף שלי מופנה כרגע לקהל של צופים, חלקם חברים קרובים. כשהמכה הראשונה נוחתת אני שוכחת מהם לגמרי. זה רק אני ואתה והכאב. אני מתאמצת לזכור את הסימנים. אגודל למעלה, אגודל למטה, כף יד באוויר.

זה יותר מדי. זה כואב מדי. אני מנסה לצעוק שדי, ואז נזכרת שיש סימן. אגודל למטה. אתה לא רואה אותי וממשיך להצליף. אני צועקת ואתה מפסיק, לוחש לי באוזן אם אני בסדר. אני מרגישה רע. אני לא רוצה לאכזב אותך, לאכזב את עצמי. כשאתה נוגע בי אני שוכחת את הכאב ההוא, כי כאב אחר מתפשט אצלי בגוף. אל תפסיק, אני אומרת.

להמשיך לקרוא סימנים

פרנדזון

במטרופולין הסואן של אזור הידידות, אני משלימה עוד קדנציה כראש העיר.

יש לי נתינים נאמנים שמשלמים בהוראת קבע מיסים של מחמאות וחיזורים, ואני שומרת על תשתיות יציבות של תשומת לב.

אבל כשאני מחליטה לרדת לעם, אני מגלה בתים נטושים, סמטאות ריקות ורחובות ללא מוצא.

בתחנה המרכזית עומד בחור עם עיניים יפות וחיוך ביישן, לצידו מזוודה.

"לאן כולם הלכו?" אני שואלת אותו.

"לפרברים", הוא עונה לי לפני שעולה על האוטובוס. "את יודעת, יוקר המחייה".