אמנות לחימה

הייתי רוצה להרביץ לך, אני אומרת.

הגיוני, אתה משיב.

תיתן לי? אני שואלת.

מה יוצא לי מזה? ציפיתי לתשובה הזו. אני מוכנה עם הצעה.

חמש דקות. תן לי חמש דקות לעשות לך כל מה שבא לי, בלי שתתנגד. מותר לך להתקפל, לצעוק, לקלל אותי. אסור לך להכות אותי בחזרה. אסור לך להחזיק אותי, אסור לך לרתק אותי. אסור לך להגן על עצמך. וכשיסתיימו חמש הדקות הללו אני שלך, לעשות בי מה שתרצה.

אתה מרים גבה. יש פה קטץ', כמובן. יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות ואין סיכוי שאתן לך. אתה מסוגל לספוג כאב, אלוהים יודע שסבלת הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל לגרום לך. אז מה הן חמש דקות של השפלה בשביל הזכות לפרק לי את הצורה?

יש לי תנאי אחד.

כמובן, אני אומרת. אני פושטת את השמלה הקיצית והאדומה שלי, מורידה את החזייה ונשארת בתחתונים. המבט שלך מתרכך ואני כבר יודעת שניצחתי במערכה הזו. אני אוספת את השיער, שלא יפריע.

תתחילי, אתה אומר. אני מכוונת את הטיימר לחמש דקות. אתה לא זז ממקומך, רק מחייך חיוך קטן ודבילי. אני סוטרת לך. חזק. זה כואב אבל צפוי. עוד אחת. ועוד אחת. על אותה הלחי. זה מתחיל לשרוף. אני לא מפסיקה. לא מחכה בין סטירה לסטירה, ואתה מתחיל להתנשף. כשאתה מחזיר אליי את מבטך החיוך כבר לא שם ובעיניים שלך יש מבט אחר, אפל. עברו רק עשרים שניות ואתה כבר שונא את זה. מתחרט שהסכמת, אבל זוכר את הפרס שמחכה לך בסוף.

"שתי דקות עברו. בראש שלך אני עוברת אינקוויזיציה של מין אלים וחייתי. אתה מנסה להתמקד במה שתעשה בי כשתורך יגיע: איך קודם כל תגרור אותי בשיער ותזיין לי את הגרון עד שאיחנק ואקיא, עד שלא יישאר ליפסטיק על שפתיי, עד שהדמעות יעוורו אותי. אחר כך תצליף בי בלי להפסיק, בלי ללטף בין לבין, תהפוך את הישבן הלבן שלי ליצירת אמנות בגוונים של סגול ואדום"

אני לוקחת צעד לאחור, אתה מתכונן לאגרוף אבל הוא לא מגיע. אני חגה סביבך ואז אתה מרגיש את הבעיטה הראשונה בתחת. בת של זונה, אתה אומר לעצמך. רק על זה אני הולך לתפוס אותך, לכופף אותך על האסלה כשהראש שלך בפנים ולזיין אותך בתחת בלי שום חומר סיכה. שלושה דברים שאת שונאת והשבעת אותי שלעולם לא אעשה בלי רשות. עברה דקה אחת.

אגרופים נוחתים עליך מכל עבר. חלקם לא מזיזים לך, חלקם פוגעים בנקודות רגישות ומשאירים כאב שממשיך להלום גם כשהמכה הבאה מגיעה. אני מתחממת. כבר אין לי תוכנית פעולה; התוכנית היא לגרום לך לסבול. אני משתוללת עליך, נושכת אותך, מושכת בשיער, בועטת, קופצת עליך מאחור, חזי הרך נלחץ לעומת שרירי גבך. אתה עומד במילתך ולא מתנגד.

שתי דקות עברו. בראש שלך אני עוברת אינקוויזיציה של מין אלים וחייתי. אתה מנסה להתמקד במה שתעשה בי כשתורך יגיע: איך קודם כל תגרור אותי בשיער ותזיין לי את הגרון עד שאיחנק ואקיא, עד שלא יישאר ליפסטיק על שפתיי, עד שהדמעות יעוורו אותי. אחר כך תצליף בי בלי להפסיק, בלי ללטף בין לבין, תהפוך את הישבן הלבן שלי ליצירת אמנות בגוונים של סגול ואדום. תוך כדי שאתה קורא לי בכל השמות שאני שונאת תתפוס לי בפטמות ותצבוט אותן, תאחז בצווארי ותחנוק אותי כשתחדור אליי בבת אחת ובלי גינונים. ואז שוב תתקע אותו עמוק בגרוני ותמלא אותי בזרע שלך בלי לתת לי לגמור, בלי לרחם. אתה מנסה להתרכז בזה כשאתה מרגיש את ציפורניי ננעצות בבשרך ותולשות אותך מהפנטזיה אל המציאות המשפילה, הכואבת, הכועסת שבה אתה נמצא כרגע.

שלוש דקות חלפו. אני מפסיקה פתאום ומתרחקת. אתה כבר על הברכיים, רועד מזעם ותשוקה, לא מעז להרים אליי מבט. בזווית העין אתה קולט אותי מרימה מהרצפה את החזייה והשמלה, מחליקה לתוך הכפכפים הוורודים. במהירות אתה נעמד על רגליך.

ארבע וחצי דקות. אני מפזרת את השיער, מתקרבת אליך ומנשקת אותך ברכות על השפתיים. אתה לא מחזיר לי נשיקה. האגרופים שלך קפוצים לצדי גופך, כל שריר מתוח ונשימתך כבדה.

תתקשר אליי, אני אומרת לך, וסוגרת אחריי את הדלת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s