מלכוד

למה להתחיל משהו שידוע מראש איך הוא יסתיים? או לא ידוע, אבל מרגיש מוכר עד שאפשר ממש לדמיין את הרגע שבו נתרסק לתוך אכזבה ממוטטת? האינסטינקטים מזהים כבר את הרגע שבו הלב יוצא מהגוף והולך לטייל בדרכים חשוכות, חשוף ומלא אמון ותקווה והתרגשות. המוח עוד קורא לו לחזור, להישאר במקום בטוח, לצאת באור יום.

למה להתכחש למה שהניסיון לימד, לומר לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת? למה שזה יהיה אחרת? אני אחרת? ואם כן, אז למה אני נשמעת כמו עצמי בכל פעם רגע לפני שהכל קורס?

למה לצלול שוב לתוך מערבולת של תשוקה וסקרנות וכעס ותאווה והתמסרות והתנגדות ומאבק והשלמה ואהבה ועצב וצחוק ועירום כל כך עמוק וסוחף ומפרק לגורמים רק כדי להיפלט שוב לחוף, נאבקת לנשום?

למה?

ככה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s