משרוקית כלבים

אתמול ראיתי בחור צעיר ממתין לאוטובוס ליד דיזנגוף סנטר עם קולר אדום על הצוואר. קולר של כלב, כזה שמוכרים במקס סטוק. אני יודעת, כי יש לי אותו בשחור. הייתי עם ידיד ונילי שמכיר את נטיותיי, אז הסבתי את תשומת לבו לכך. "זה לא אומר כלום", הוא השיב בביטול, וסיפק הסבר לא הגיוני בעליל לתופעה.

רציתי לומר לבחור הזה שראיתי אותו. שאני יודעת שהוא לא רואה אותי, אבל שגם אני מסתובבת בעולם ורוצה לצעוק את האמת הפרטית שלי. במקום זה אני מסתפקת ברמזים דקיקים; משפטים כמו "אני אתן לך להוביל", "אל תעניש אותי", "תצטרך לקשור אותי כדי למנוע ממני", "אני אוהבת גלידה אבל פחות מתחברת לאנשים שאוהבים וניל", כאלה. יודעת שלאוזן בלתי מזוינת הם נשמעים תמימים לחלוטין, אבל לאוזן שזוינה היטב ובכוח הם יישמעו כצליל חד וברור מעל כל רעשי הרקע.

צליל שרק כלבים שומעים.

13

בפעם הראשונה שלנו יחד

הוא קנה לי קופסת עוגיות

ואני קניתי לו כרטיסי גירוד.

הוא ביקש לעשות לי דברים שאחרים דרשו

ונשק לי בצלקות ישנות שאחרים הותירו.

לא זכינו בכלום.

אבל הבוקר אני מרגישה בת מזל.

אמנות לחימה

הייתי רוצה להרביץ לך, אני אומרת.

הגיוני, אתה משיב.

תיתן לי? אני שואלת.

מה יוצא לי מזה? ציפיתי לתשובה הזו. אני מוכנה עם הצעה.

חמש דקות. תן לי חמש דקות לעשות לך כל מה שבא לי, בלי שתתנגד. מותר לך להתקפל, לצעוק, לקלל אותי. אסור לך להכות אותי בחזרה. אסור לך להחזיק אותי, אסור לך לרתק אותי. אסור לך להגן על עצמך. וכשיסתיימו חמש הדקות הללו אני שלך, לעשות בי מה שתרצה.

אתה מרים גבה. יש פה קטץ', כמובן. יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות ואין סיכוי שאתן לך. אתה מסוגל לספוג כאב, אלוהים יודע שסבלת הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל לגרום לך. אז מה הן חמש דקות של השפלה בשביל הזכות לפרק לי את הצורה?

להמשיך לקרוא אמנות לחימה

מלכוד

למה להתחיל משהו שידוע מראש איך הוא יסתיים? או לא ידוע, אבל מרגיש מוכר עד שאפשר ממש לדמיין את הרגע שבו נתרסק לתוך אכזבה ממוטטת? האינסטינקטים מזהים כבר את הרגע שבו הלב יוצא מהגוף והולך לטייל בדרכים חשוכות, חשוף ומלא אמון ותקווה והתרגשות. המוח עוד קורא לו לחזור, להישאר במקום בטוח, לצאת באור יום.

למה להתכחש למה שהניסיון לימד, לומר לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת? למה שזה יהיה אחרת? אני אחרת? ואם כן, אז למה אני נשמעת כמו עצמי בכל פעם רגע לפני שהכל קורס?

למה לצלול שוב לתוך מערבולת של תשוקה וסקרנות וכעס ותאווה והתמסרות והתנגדות ומאבק והשלמה ואהבה ועצב וצחוק ועירום כל כך עמוק וסוחף ומפרק לגורמים רק כדי להיפלט שוב לחוף, נאבקת לנשום?

למה?

ככה.