הסיפור שלי

היה היה סיפור.

הוא התחיל מפנטזיה. לא שלי, של מישהו אחר. היא נכנסה לי לראש, התפתחה והצמיחה שם שורש, כמו הרבה פנטזיות של הרבה אנשים אחרים. הוא קרא לי "אווה"; הוא ראה בי שני צדדים; הוא רצה "להשחית" אותי, להפוך אותי מנסיכת טינדר נשלטת למלכה, כמובן מתחתיו, עזר כנגדו. זה הדליק אותי, אז כתבתי את הסיפור.

הייתי גאה בסיפור. הוא היה הטקסט הארוך והמושקע ביותר שכתבתי פה, משהו מקורי שיצא ממני אחרי הרבה שנים של כתיבה עבור אחרים. הוא לא היה מושלם, אבל הוא היה מה שרציתי. בעיקר, הוא היווה עבורי איזו אבן דרך במסע שהרגשתי שהתחיל כבר זמן מה לפני כן, מסע לגילוי הזהות שלי על הסקאלה הזו. לא ידעתי אם אני אווה, או טינדי, שתיהן או אף אחת מהן, אבל דרך הסיפור הבנתי – חלקית – מה אני מחפשת.

הסיפור קיבל חיים משלו. הוא הפך לפנטזיה של אחרים, הכה שורש אצלם בדמיון. קיבלתי בקשות להקריא אותו בקולי לגברים שרצו לקבל סיפוק, הצעות לממש אותו. היו כאלה שהוא הדליק אותם עד כדי כך שרצו לבחון בעצמם את הזהות שלהם. היו כאלה שהגיעו אליי בזכותו וכאלה שהוא הבריח ממני. אבל מעטים, שלא לומר בודדים, באמת הבינו אותו.

זה לא סיפור על קוקהולד. זה גם לא סיפור על שליטה, או על משחקי שעשוע אכזריים על גבול הסאדיזם. בעיניי הוא תמיד היה סיפור על זוגיות אחרת – מכילה ומאפשרת. זוגיות שבה יש צד שרואה את הפוטנציאל במי שלצדו, נותן לה את המקום להתפתח ולגדול תוך שהוא מדריך ותומך בה לאורך כל הדרך, מזכיר לה שהוא שם בשבילה. זוגיות שבתוכה יש כל כך הרבה ביטחון, אמון הדדי ותקשורת טובה, עד שלתפקידים אין כבר משמעות. אני לא יודעת אם זוגיות כזו קיימת באמת, אבל ככה דמיינתי ערב טיפוסי בתוך מערכת היחסים הזו.

כי בסוף, "ארוחת שאריות" הוא לא באמת הסיפור שלי. הוא רק סיפור שכתבתי.

זה הסיפור שלי.

הסוויץ'

כנפי הפרפר החדשות שלי כבדות, הן אולי לא יישאו אותי למעלה.

מחזור החיים החדש שלי אולי יהיה קצר מיממה.

ועדיין

אני עדיין חייבת לנסות לעוף, לצאת מתוך הפקעת ולבחון את הצבעים החדשים באור השמש.

עכשיו זו הבחירה שלך –

להיות הפרח שאליו אוכל לשוב ולנוח,

או הגולם הישן שמנסה להשאיר אותי כלואה.

הורדת ידיים

ידיים מאחורי הגב.

זהו. לא להזיז אותן. זה ברור?

מצוין. ילדה טובה.

עכשיו –

תפתחי לי את המכנסיים.

את יודעת למה קיבלת את הסטירה הזו?

את יודעת.

אמרתי לא להזיז אותן, נכון?

ומה את עשית?

יפה.

אז כנראה שאת לא יכולה להשאיר את הידיים מאחורי הגב. את צריכה שיקשרו לך אותן חזק.

עכשיו זה יותר קל?

לא, את לא יכולה להסתובב. תפתחי לי את המכנסיים. ידיים מאחורי הגב.

כן, הבנת את זה מעולה. עם השיניים. קודם את החגורה, ועכשיו את הרוכסן.

כשאת רוצה את יכולה.

יפה מאוד. כל הכבוד.

את רואה שאת לא מטומטמת כמו שאת נראית כרגע.

הפרי האסור

לפני שאנחנו נפגשים לראשונה אתה שולח לי רשימה של דברים שתרצה שיחכו לך כשתגיע:

שלושה צעיפים

שתי בננות

כל הוויברטורים שיש לי במגירה (שניים, אבל רק אחד באמת בשימוש)

בקבוק יין לבן ושתי כוסות

פותחן

בקבוק מים

ומגבונים לחים.

מכל הרשימה הזו, הכי מטרידות אותי הבננות.

אני קופצת לסופר כמה שעות לפני פגישתנו, בוחרת ארבע שנראות לי סבירות – לא חומות, לא ירוקות – ומצלמת לך. כשאני בדרך הביתה אתה מגיב לי וכותב לי להביא שתיים לא בשלות מדי. אני מתבאסת לאכזב אותך, אבל יותר מכל תוהה מה לעזאזל אתה מתכנן.

אני פורשת מפית ורודה משובצת על השיש במטבח ומסדרת את הדברים זה לצד זה. הוויברטורים מצד שמאל, הצעיפים מימין, היין והמים במקרר עדיין. התמונה הכללית נראית כמו פיקניק מאוד משונה.

מאוחר יותר אתה מורה לי לשים את הידיים מאחורי הגב, קושר אותן ומכסה לי את העיניים בצעיף.

להמשיך לקרוא הפרי האסור