מתישהו באמצע המסיבה הסתכלנו שנינו על החברה המשותפת, שני גברים לרגליה, מבט של תמיהה וטירוף בעיניה, והיא מפליקה לסירוגין. "אומרים לי תמיד שיש בי קצת שולטת", אני מעירה לו. "אבל אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להכאיב למישהו אחר. זו פשוט לא אני".
"את לא צריכה להכאיב לאף אחד אחר", הוא משך בכתפיו. "תהיי מי שאת".
חצי שעה לאחר מכן הוא היה על ארבע, הידידה המשותפת שורטת את גבו החשוף ואני מעליו, מפליקה בכל הכוח, העצבים והתסכול שהצטברו בי השבוע. הוא קפץ בכל פעם שכף ידי הפתוחה נחתה עליו. זה לא חרמן אותי, אבל משהו בהתכווצות הזו שחרר את הקשר שהיה לי בבטן בימים האחרונים.
אני עדיין מי שאני. אבל לפעמים אני צריכה להיות גם קצת הבחורה הזו.
