איך לנשק אותי – המדריך למתחילים א'

יש בי עדיין ביישנות שלא הצלחתי למוסס עד הסוף. אז כשאני מביטה לך ממושכות בעיניים (ממושכות = יותר משתי שניות רצופות) תדע שזה זמן טוב לעשות את הצעד הזה, רגע לפני שאני מסיטה את המבט במבוכה או מצחקקת והורסת את המומנטום.

אני אוהבת שנוגעים לי בפנים או בשיער רגע לפני, או מניחים לי יד על הגב. אני אוהבת לדעת מה הולך לקרות לי.

אני אוהבת את הרכות ההתחלתית שהופכת לתשוקה מהר מאוד. אני לא יכולה לסבול נשיקות פאסיביות. אני צריכה להרגיש שרוצים אותי ולדעת שאתה להוט מכדי לשלוט בעצמך.

אני אוהבת כשמכניסים לי יד לתוך השיער, עד הקרקפת כמעט, תופסים בעדינות אבל בנחישות ומושכים קלות. לא במטרה להרחיק אלא במטרה לשלוט בסיטואציה, למשוך בחוטים. ליטרלי. ואם אנחנו בפרטיות, גם כדי למשוך לי את הראש לאחור ולטרוף לי את הצוואר.

להמשיך לקרוא איך לנשק אותי – המדריך למתחילים א'

פאק

פעם אחת, כששכבנו, הוא קרא לי בלהט הרגע "כלבה מטומטמת".

לא אמרתי מילה כי היינו בלהט הרגע וכו', אבל אחרי שסיימנו אמרתי לו שאני לא אוהבת שקוראים לי ככה. זה אפילו די מייבש אותי.

כלומר, אין לי בעיה עם "כלבה", "זונה", "שרמוטה", אבל מטומטמת? אני?

אנחנו אמנם משחקים משחק, אבל זה פשוט פאק באמינות.

במצב טוב

אני רוצה להשתמש בך

לפתות אותך לקשור אותי

לגרום לך לזיין לי את הצורה

לשכנע אותך להפליק לי עד שהישבן שלי יכחיל מסימניך

למשוך אותך בלשון לקרוא לי בכינויי גנאי.

ואז כשאגמור,

להסתכל עליך במבוכה, להתרחק, להסתגר בעצמי, או למלמל משהו על יום ארוך מחר ולהשאיר אותך תוהה,

מנוצל

משומש

ואז לחזור הביתה ולהביט בעצמי במראה ולשכנע את עצמי

שאני עושה את זה נכון.

ארוחת שאריות

אתה מתקשר אליי, כמו תמיד, כשאתה בדרך הביתה.

"אני בדיוק מכינה לאכול. לחכות לך?"

"אני אוכל עם חברים", אתה אומר, ומשהו בנימת הקול שלך גורם לי לעצור באמצע חיתוך הירקות.

"וואלה. איזה חברים?"

"זוג. את לא מכירה", אתה שומר על עמימות. "אל תחכי".

אני קצת נפגעת. יש כאן משהו שאתה לא מספר, אבל אני לא לוחצת. "בסדר בייבי", אני חוזרת לקול המתפנק. "תביא לי שאריות, אם יהיו".

"סגור", אתה מבטיח.


אני מתעוררת בערפול חושים, בחדר החשוך שלנו. אני במיטה, על הגב, לבושה בחולצת הטריקו הדקיקה והאפורה שלי. לוקח לי שניה להבין שאין לי תחתונים, שאתה מחזיק אותי בירכיים ומפשק אותן ושהלשון שלך עובדת במרץ על הדגדגן שלי. אני נאנקת בהפתעה. כבר הרבה זמן שלא הערת אותי ככה. מה השעה בכלל? מרגישה כאילו לא ישנתי כמעט. אני מתנשפת.

להמשיך לקרוא ארוחת שאריות

תחזית

אני רוצה שתחשוב עליי

לבושה בשמלה קצרצרה ודקיקה,

עם גרבי רשת שמגיעים עד הירכיים ומסתיימים בפס תחרה,

עם חגורת ביריות ותחתונים קטנים שבקושי מכסים משהו,

כשאני שואלת אותך אם קר בחוץ כרגע ואתה עונה לי "לא כל כך".

רטורית

אם יש שאלה שאני חוששת ממנה, זה "את רוצה?".

בתור מי שהעדיפה במשך שנים להימנע מאינטימיות מתוך פחד שלא תצליח לתקשר את הגבולות והרצונות שלה, יש בי עדיין צד שלא לגמרי סומך על היכולות האלה שלי. בטח לא כשאני בתוך הספייס, להוטה, חמה, רוצה.

"את רוצה שאני אזיין אותך?" כן.

"את רוצה שאני אגמור לך בפה?" רוצה, בטח רוצה.

"את רוצה שאני אדבר אלייך גרמנית ואצבוט לך בבית השחי?" למה לא.

"את רוצה שאני אחנוק אותך עם חלוק של מלונות פתאל תוך כדי שאני מצטט לך את דודו פארוק?" אה… נו, שיהיה.

כי כשאני שומעת "את רוצה?" אני מבינה שאתה בעצם אומר "אני רוצה". זו לא שאלה – זו בקשה, דרישה, אולי אפילו תנאי. מה אני רוצה? לרצות אותך, להיות טובה, צייתנית, לא לאכזב אותך. אבל יותר מהכל רוצה שתדע לבד מה אני רוצה ומה לא. וכשאתה שואל מה אני רוצה, הייתי רוצה שתשאל את עצמך קודם אם אתה רוצה לדעת את התשובה באמת.