השמדה הדדית מובטחת

תפסיק לקרוא. אמרתי לך שאני אוסרת עליך להמשיך לקרוא פה.

זה אפילו לא בקטע של שליטה. אני לא מנסה להדליק אותך. למה אתה לא מסוגל לכבד את הבקשה הזו?

טוב, חכה פה רגע. יש פה עוד אנשים וזה לא מנומס, אני צריכה להסביר מה קורה.

אז מכירים את זה שאתם יוצאים לדאנג'ן ורגע לפני שאתם נכנסים עוברת בכם המחשבה "מה אם אני הולך לראות פה את החברה הכי טובה של אימא, קשורה לאיקס עם חוטיני קרוע וחוטפת בתחת עם ספנקר?" ואז אתם מרגיעים את עצמכם ואומרים – נו, אם היא רואה אותי אז גם אני רואה אותה. השמדה הדדית מובטחת. לא ככה?

פחחח.

בואו אני אספר לכם באמת איך זה מרגיש כשזה קורה –

סליחה, לא הסברתי מה קרה.

מכירים את זה שאתם מדברים עם מישהו כאן באתר, אולי הוא עשה לכם כמה לייקים והגיב תגובות שנונות, ואתם כבר מכירים היטב את הבלוג שלו כי הוא אחת האושיות הוותיקות באתר, והכתיבה שלו מחרמנת את המוח למרות שיש שם תיאורים שגורמים לכם לפחד לכבות את האור, ואז מתוך שעמום מחליטים לעשות צעד ראשון ולכתוב לו ובמקרה הוא גם עונה ומתחילה שיחה מהנה ושנונה ושניכם מודים שיש פה כנראה חיבור שנובע מאיזו היכרות מחוץ לאתר, אבל גם מקווים מאוד בסתר לבכם שלא, שהוא יבוא נקי ויראה רק את הפרסונה שבניתם לעצמכם כאן, רק את מה שתבחרו לחשוף, שהעולמות לא יתמזגו, ואז אתם עוברים לווטסאפ וכבר בשלב השמות הפרטיים מתחילה התחושה הזו שאוי לא, בבקשה לא, רק אל תהיה מישהו שאני מכירה מהעולם האמיתי, אבל מאוחר מדי ואתם יודעים כבר שהנה, משהו בזהות שלכם הולך להשתנות עכשיו לבלי שוב וברור שצדקתם ואיזה אוקוורד אלוהים אדירים אתם לא יכולים להפסיק לחשוב על כל מה שכתבתם ומה שקראתם ואיך עכשיו הכל מקבל צורה אחרת לגמרי ולא בטוח שתצליחו אי פעם לכתוב עוד משפט באתר בלי לחשוב שאולי המפקד מהצבא או הבת דודה הנודניקית או הקולגה מהקיוביק ליד קוראים את הדברים שלא העזתם לומר על עצמכם בשום מקום אחר?

מכירים?

אז זה.

טוב, חזרתי. אתה עוד פה, צפוי. אתה יודע מה, סבבה. אנחנו שני אנשים בוגרים, בדסמ זה לא פשע, כמו שאמרת. יש מצב שזה לא יהיה כל כך נורא. אולי זה יהיה כמו להפליץ בטעות ליד מישהו בעבודה ואז להעמיד פנים שהכיסא זז והרעיש. שניכם יודעים מה קרה שם, מתפדחים רצח, אבל ממשיכים הלאה ובסוף זה גם נשכח. או שלא. או שבלילה כשאתם שוכבים לישון והמוח אמור להפסיק לרוץ, אתם שומעים שוב ושוב את הנאד הזה בורח ורוצים להתאבד.

האם אני יכולה להמשיך לכתוב פה כאילו כלום לא קרה?

בוא ננסה:

הפעם הראשונה שזיינו אותי עם מספריים-

לא.

לא. לא. זה לא יעבוד. ג'יזס.

אני מאשימה אותך. לי היה טוב בוירטואלי, באפלה, עם האווטארית המסתורית שבניתי ומאפשרת לי להיות כל מה שאני רוצה להיות, או הדברים הכי טובים שאני רוצה להוציא, בלי השלכות ובלי שיפוטיות. באור היום האכזרי היא נראית לי פתאום עלובה, מתלהבת ומזויפת. ייקח הרבה זמן עד שאצליח למצוא בה שוב נחמה. אולי אפילו כמה שעות טובות.

תודה שלא קראת את הפוסט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s