ברית מילה

בפעם הראשונה ששכבנו, הוא גהר מעליי מאחור ושאל "את רוצה לבחור מילה וכשתגידי אותה אני אפסיק?", ואני עניתי "בוא נגיד שכשאגיד לך 'תפסיק', אז תפסיק".

להלן מילות הביטחון שבהן אני נוהגת להשתמש בשלב ראשון: לא, לא לא לא, די, תפסיק, בבקשה די, איי איי איי כואב לי, אימ'שך בגבס יא סאדיסט מכוער.

אולי אני תמימה ובתולה במונחים של עולם הבדסמ, אבל שימוש במילת ביטחון פנסי שמנסי כמו מקסיקו, קונסטנטינופול, קטורזה ואדום שמור אצלי למקרים שבהם אני סומכת על הפרטנר עד כדי כניסה למשחק שבו "לא" הופך ל"כן" ו"די" הופך ל"תמשיך". זה דורש אמון ברמה שעוד לא השגתי, לצערי, אם כי זו בהחלט השאיפה.

בחורה של הרבה מילים יפות מחפשת אחד שישמע אותה באמת.

מנטלית

אתה חושב שאתה הראשון שמתחרמן מהמוח שלי. שולח לי הודעה בכלוב באמצע הלילה ומצהיר מראש: אני לא בשבילך. אבל אם תרצי לשוחח…

אני משיבה: אשמח, אני אוהבת לדבר. אבל קח בחשבון, זה יהיה לגמרי אפלטוני.

אפלטוני לגמרי, אתה מסכים, מכניס יד לתחתונים. ספרי לי מי את, מה את מחפשת.

אני מתפשטת תוך רגע, או ככה לפחות אתה חושב. מתקלפת מולך מכל ההגנות והעכבות, נחשפת במערומיי. זה מטריף אותך. הבתוליות שנשפכת מכל מילה, וידויים שמכניסים אותך עמוק עמוק לתוכי.

אתה בודק גבולות. אפלטוני זה עניין יחסי. מכאן נראה שגם אני בעניין, אולי אציית לאיזו פקודה או שתיים. אולי תצליח להכניע אותי עוד לפני שהאור הצהוב יכבה ותצטרך לחכות בתסכול עד הבוקר. בסוף הן כולן מתמסרות, לא? זה רק עניין של תמרון.

האור הצהוב דולק. המונה ליד המעטפה מראה 0.

לאן נעלמת? אתה תובע לדעת, זועם. שולח לי סימן שאלה ועוד אחד. פונה בצ'אט. לא עונה. זונה מטומטמת, אתה חושב לעצמך, בטח מדברת עם עוד איזה אפס.

אני לא מגיבה טוב לאגרסיביות, גם לא לפאסיבית. האור דולק אבל אין אף אחד בבית.

תיכף אשוב

מגירת האכזבות שלי מלאה עד אפס מקום.

אז פתחתי לך תיקיה חדשה. לתוכה דחפתי בלי סדר מסוים:

פרפרים לבנים

ז'קט שחור

צ'ייסר וויסקי

מבוכה

סימנים כחולים על הצוואר

טעם של ליפסטיק

אי הבנות

ריח מתקתק של סיגרים דקים

חוסר ביטחון

מילים שנלחשות בקול עמוק

התמסרות

התפשרות

השלמה

ובמבה.

סגרתי את הכספת ונעלתי, שלא אתפתה לפתוח; את המפתח הפקדתי אצל פקיד משועמם, שכבר מכיר אותי היטב. הוא אפילו לא הרים את ראשו להביט בי כשאמרתי:

"אני יוצאת שוב לחפש אהבה".

ורק מלמל:

"נתראה בקרוב".

התחנה הבאה

בשבוע האחרון

הפליקו לי

סטרו לי

(עם היד ועם הזין)

קראו לי בשמות

חנקו אותי

צבטו אותי

השאירו לי סימנים על כל הגוף

ועדיין

לנסוע 50 דקות בקו 129 מתל אביב לחולון בשישי בצהריים

היה ללא ספק הדבר הכי מזוכיסטי שעשיתי השבוע

השמדה הדדית מובטחת

תפסיק לקרוא. אמרתי לך שאני אוסרת עליך להמשיך לקרוא פה.

זה אפילו לא בקטע של שליטה. אני לא מנסה להדליק אותך. למה אתה לא מסוגל לכבד את הבקשה הזו?

טוב, חכה פה רגע. יש פה עוד אנשים וזה לא מנומס, אני צריכה להסביר מה קורה.

אז מכירים את זה שאתם יוצאים לדאנג'ן ורגע לפני שאתם נכנסים עוברת בכם המחשבה "מה אם אני הולך לראות פה את החברה הכי טובה של אימא, קשורה לאיקס עם חוטיני קרוע וחוטפת בתחת עם ספנקר?" ואז אתם מרגיעים את עצמכם ואומרים – נו, אם היא רואה אותי אז גם אני רואה אותה. השמדה הדדית מובטחת. לא ככה?

פחחח.

בואו אני אספר לכם באמת איך זה מרגיש כשזה קורה –

סליחה, לא הסברתי מה קרה.

להמשיך לקרוא השמדה הדדית מובטחת

קשורה בסרט

שכחתי שמחר ולנטיינ'ס דיי.

רציתי לתת לך מתנה, אבל אנחנו עוד לא ממש מכירים.

אתה אוהב שוקולד מריר או לבן? מעדיף פרחים רכים או קוצניים? ארוחת ערב לאור נרות או טייק אוויי מול הטלוויזיה?

מחר אנחנו נפגשים.

רציתי לתת לך את עצמי, אבל אנחנו עוד לא כל כך מכירים.

אתה רוצה אותי מתוקה או מרירה? רכה או קוצנית? צייתנית או חצופה? מנוסה או בתולה? כבולה או משוחררת? מתמסרת או מתנגדת?

אז מחר תקבל עטיפה קשורה בסרט. בתוכה – כל מה שתבחר, ללילה אחד.

בלחישה עמוקה וצרודה תגיד לי מה אתה רוצה,

ואדע שעכשיו אנחנו מכירים קצת יותר.

זו תהיה המתנה שלך אליי.

מה שתרצה

אם תרצה להכניע אותי, הכה בי בנבוט עד לאבדן הכרה וקח אותי על מיטה מאבן.

אם תרצה למשמע אותי, כופף אותי על ברכיך, הפשל את שמלתי ותן לי להרגיש את כף ידך על ישבני, שוב ושוב ושוב.

אם תרצה לאלף אותי, קשור אותי ברצועה ואלץ אותי לזחול על הרצפה לפני שתאכיל אותי.

אבל

אם תרצה שאהיה שלך

פנה לי מקום לצדך, עטוף אותי בחייך, ספר לי את סיפוריך והאזן לסיפוריי

עד שנירדם חבוקים

על מיטה מאבן.

עור רגיש

כשתפשיט אותי,

אל תכעס

כשתראה את הסימנים שההוא השאיר.

אמרתי לך כבר

יש לי עור רגיש. כל מכה תשאיר סימן.

לא כל סימן אני זוכרת. חלקם מהפינה של המיטה. חלקם מהיום שבו האוטובוס עצר בפתאומיות ונזרקתי קדימה.

חלקם הבטחות לא ממומשות.

בכולם טיפלתי בעצמי

שמתי קרח

מרחתי משחה

הם כבר מתחילים להיעלם, אתה רואה.

נשק אותם אחד אחד

ניפרד מהם לשלום.

הגיע הזמן לסימנים חדשים.

גבולותייך יכובדו

במשך שנים התנזרתי מסקס. לא שלא רציתי. רציתי הכל – זוגיות, אינטימיות, ללכת יד ביד בשדרה, לשלוח סמסים מצחיקים באמצע יום העבודה, להתגפף מול הטלוויזיה, להזדיין בלי לדפוק חשבון. רציתי גם סקס חסר משמעות, כזה שכולו פונקציונלי וחייתי, בלי שאלות. אגרסיבי, מלא תשוקה.

אז למה נמנעתי?

קצרה היריעה כאן, אבל – חוויות שעברתי ועיצבו אותי גרמו לי לפקפק ביכולת שלי לתקשר את הגבולות שלי מול גברים. בחיים שלי הייתי אדם תקשורתי, ורבלי, שנון, חד, מלא ביטחון וכריזמה. שידרתי תחכום וניסיון, גם ניסיון מיני. בדייטים הייתי הופכת פתאום לילדה בת 14 – מצד אחד חוששת ומבוהלת, מצד שני להוטה לרצות את מי שמולה ולא יודעת איפה נגמר הרצון שלה ואיפה מתחיל הרצון שלו. פחדתי מאלה שינצלו את זה, ואכן היו רבים שניצלו. עברו שנים והרבה עבודה קשה הביאו אותי למקום שבו אני נמצאת היום, מקום שבו הילדה הזו יכולה לנוח והאישה יכולה להגן עליה. האישה הזו התחילה לעשות סקס, לצאת לדייטים, להכיר את העולם.

ואז היא הגיעה לכלוב.

להמשיך לקרוא גבולותייך יכובדו

שם פרטי

את שמי האמיתי אני מחלקת לכל דורש. גם למי שלא דורש. נעים מאוד, אני. ואתה?

הרי גם ככה עוד מעט תהפכו אותי למותק, מאמי, בייב, בייבי, אפרוח קטן וחמוד, זונה קטנה שלי, נסיכה יפה שלי, שלגיה שלי, שלי.

רק כאן השם שלי, שמי האמיתי, הופך תוך רגע למילת גנאי. הוא נאמר בנזיפה, בקור, בכעס, בקוצר רוח, אזהרה לפני שאתה טורק עליי את הדלת או את הטלפון.

אין חיבה באמירת השם הזה, הוא נועד למשמע ולהזכיר שאם לא אהיה טובה וצייתנית וממושמעת – כל מה שאשמע ממך זה רק את השם שלי, רגע לפני שתגיד לי ביי.